בן נחמה ואברהם. נולד בכסלו תרע"ט (דצמבר 1918) בעיר לידה, פולין. לאחר סיום לימודיו בעיר הולדתו עלה בשנת 1938, אחרי תלאות ומאמצים רבים, לארץ-ישראל. עם הגיעו לארץ הצטרף לפלוגת הגיוס של בית"ר בנחלת יצחק שליד ירושלים ("פלוגת הכביש"), שתפקידה לאבטח את התחבורה העברית בכביש ירושלים - תל אביב. פרנסת חברי הפלוגה היתה על עבודה במחצבה הסמוכה למקום מגוריהם. שם גם הצטרף לשורות הארגון הצבאי הלאומי. בעת הפילוג באצ"ל, בקיץ 1940, היה מן המצטרפים לפלג של "יאיר" (אברהם שטרן), שנקרא תחילה "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" ואחר-כך "לוחמי חירות ישראל" (לח"י). שאול עזב את הפלוגה, עלה לירושלים ושם התחיל לפעול במחתרת החדשה וכינויו בה "ארנון". בשנת 1941 נאסר ונכלא במחנה העצורים במזרע שבצפון הארץ. לימים שוחרר מן המחנה אך נעצר שנית והועבר למחנה לטרון. בזכות כשרונו לקשור קשרים עם הממונים על המחנה וידיעת השפה האנגלית שלמד בשקידה נבחר כנציג העצורים כלפי שלטונות המחנה. ב-1.11.1943 היה בין 20 עצורי לח"י שברחו ממחנה לטרון במנהרה שחפרו במשך חודשים רבים. בנובמבר 1945 פקד על פעולת חבלה במיתקני הרכבת בלוד ובמיבצע זה התגלה במלוא יכולתו כמפקד וכחבר. בארגונו מילא תפקידים רבים, מנהליים וקרביים, התמנה לאחראי על דפוס המחתרתי שהדפיסו בו את "החזית", ירחון לח"י ובדרך מילוים שימש מופת ודוגמה לחבריו למחתרת. בסוף 1945 נאסר בחיפה אחרי שהבריטים הכירוהו כאחד מבורחי לטרון והועבר למחנה המעצר של לטרון. ביום 20.12.1945 הוטס עם מאתיים חמישים וחמישה עצירים נוספים לאפריקה ושם הובאו למחנה-גירוש בסמבל, אריתריאה. בט"ו בשבט תש"ו (17.1.1946) פתחו חיילים סודאניים שהופקדו על שמירת המחנה, ביריות על העצורים, פצעו 12 מהם והרגו שניים, ושאול ביניהם. הוא הובא לקבורה בבית העלמין של הקהילה היהודית באסמרה, בירת אריתריאה, ולאחר הקמת מדינת ישראל הועברו עצמותיו לירושלים, לבית הקברות שבגבעת רם (שייח באדר). משם הובא בשנת 1979 למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בבירת ישראל. הניח אחות.

שמו הונצח בספרים "בימים אדומים" וב"אלה שלא זכו".